האם קרה לכם פעם שרציתם לקנות משהו בלי שום סיבה טובה? אנחנו לא רובוטים, לא הכל חייב להיות רציונלי. מותר לנו לקבל החלטות גם מתוך גחמה.

אם אתם מסוגלים להודות בפני עצמכם שאין לכם הצדקה אמיתית, שאתם יודעים שאותו פריט אולי לא יהיה שימושי או שבקרוב זה סתם ייזרק למגירה - אבל עכשיו זה עושה לכם טוב, אז לכו על זה. כל עוד אתם עושים זאת בעיניים פקוחות, בלי להמציא סיפורים, זו בחירה מודעת.

אם אתם יכולים לומר לעצמכם בכנות ״אני קונה את זה כי פשוט בא לי, וזה עושה לי טוב כרגע״ ולא מנסים לעטוף את ההחלטה בתירוצים על שימוש עתידי או הצורך במשהו פרקטי, זו כבר החלטה לגיטימית.

הבחירה שלנו לא חייבת תמיד להיות מחושבת עד הסוף, אבל היא כן צריכה להיות מודעת.

<img src="https://media.licdn.com/dms/image/v2/D4D12AQFKmrmBYaryvg/article-inline_image-shrink_1000_1488/B4DZTukLHpGkAQ-/0/1739169254604?e=1744848000&v=beta&t=lRlfEiJqSV6KyIK0CwRbt7WPqi4JFngdYXuoYmWHNVA" width="" alt="matrix-3-logo-robot "title="matrix-3-logo-robot"/>

בשבועות האחרונים ראיתי שוב ושוב דגם לגו של מכונות הקרב ממטריקס 3 - אלה שהאנושות ניסתה (ללא הצלחה) להשתמש בהן כדי להדוף את מתקפת הרובוטים על העיר התת-קרקעית. \ אין לי שום צורך אמיתי בלגו הזה, אין לי סיבה רציונלית לקנות אותו. יכולתי לספר לעצמי כמה אני אוהב להרכיב לגו, שזה יהיה קישוט יפה לשולחן, או שאולי יום אחד הילדים ישחקו בו - אבל כל אלה היו רק תירוצים. \ האמת? פשוט רציתי אותו.

בסופו של דבר, ״נשברתי״ וקניתי אותו. להרכיב אותו עשה לי טוב. עכשיו הוא מונח לידי על השולחן, וזה עושה לי טוב. וברגע שהוא יישבר, חלקים ילכו לאיבוד או שאשכח ממנו - הוא ימצא את מקומו במגירת הלגו. אבל אני ידעתי את זה מראש, וקיבלתי את ההחלטה מתוך מודעות מלאה.

השאלה היא איך מבדילים בין גחמה מודעת לבין בזבוז חסר שליטה? ואיך אפשר לאמץ גישה שמאפשרת לנו ליהנות בלי רגשות אשם?

גחמות הן אנושיות - ואפילו חשובות

הרצון לקנות משהו רק כי בא לנו הוא לא חולשה - זהו חלק טבעי מהחוויה האנושית.

הרצון להנאה רגעית משחרר דופמין, נותן לנו סיפוק ומוסיף שמחה לחיים. כשמדובר בילדים, הדחף הזה אפילו חזק יותר. עבורם, כל צעצוע חדש או ממתק נראה כמו משהו שהם מוכרחים לקבל. בדיוק כמו שאנחנו לפעמים משתוקקים לבצע רכישה ספונטנית.

אז במקום להדחיק את הנטייה הזו או לראות בה בעיה, חשוב להבין שהיא חלק מהאיזון בחיים. בדיוק כפי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו מדי פעם לקנות משהו סתם כי הוא משמח אותנו, כך כדאי ללמד גם את ילדים. חשוב שהם ילמדו איך לפתח מערכת יחסים בריאה עם כסף - אחת שמאפשרת גם שליטה וגם מקום להנאה.

גחמות הופכות לבעיה רק כשהן יוצאות משליטה. אם אנחנו מסוגלים לקבל החלטות מתוך מודעות (בעיניים פקוחות) ולא מתוך אוטומט, אנחנו גם נהנים יותר וגם נמנעים מחרטות מיותרות.

איפה עובר הגבול? ההבדל בין מודעות לבזבוז חסר אחריות

לקנות משהו סתם כי מתחשק לנו זה לגיטימי, אבל איך מוודאים שזה לא הופך להרגל שפוגע בנו?

ההבדל בין גחמה מודעת לבין בזבוז חסר אחריות הוא השליטה בהחלטה. קנייה מודעת אומרת שאנחנו מבינים למה אנחנו עושים את זה, לוקחים בחשבון את ההשלכות, ומרגישים שלמים עם הבחירה שלנו.

בזבוז חסר שליטה, לעומת זאת, קורה כשאנחנו מונעים מדחף רגעי ולא עוצרים לשאול את עצמנו שאלות חשובות.

איך נבדוק אם ההחלטה שלנו באמת מודעת?

• אנחנו צריכים לתרץ לעצמנו את הקנייה? מצאנו את עצמנו ממציאים סיבות כמו ״זה בטוח יהיה שימושי יום אחד״ או ״אני חייב את זה בשביל X״. ייתכן שזה לא באמת רצון מודע אלא ניסיון להצדיק גחמה.
• הקנייה הזאת באה על חשבון משהו אחר? אם ההוצאה משפיעה לרעה על תקציב או משהו אחר שחשוב יותר - כמו חיסכון, הוצאות חיוניות, השקעה בעתיד או מטרה גדולה. זו נורה אדומה.
• האם זה באמת ישמח אותנו מעבר לרגע הקנייה? יש רכישות שנותנות לנו סיפוק רגעי, אבל ברגע שההתרגשות יורדת - מגיעה תחושת חרטה.

איך ללמד את הילדים?

שתפו את הילדים בהחלטה שאתם עומדים לקבל.

שאלו את השאלות בקול וענו עליהן יחד איתם. שאלו אותם מה הם היו עושים ולמה. כך הם ילמדו דרך ההתבוננות בכם וירכשו כלים לקבל החלטות בעצמם - גם עכשיו כילדים וגם בעתיד כמבוגרים.

אתם אפילו יכולים ״להמציא״ החלטה רק בשביל אותו שיעור. למשל, החלפת הטלוויזיה בסלון - זו החלטה שמשפיעה על הילדים, ולכן יש להם עניין בה. אפשר להעלות טיעונים של רצון וגחמות, להסביר מהם החסרונות, ואז להחליט יחד עם הילד שאולי זה לא הכרחי ואפשר לוותר על הרעיון - לפחות לעת עתה.

במקביל, אפשר לשתף את הילדים בהחלטה נוספת - גחמה שלכם. מצאו משהו יחסית זול שאתם רוצים, שאלו את השאלות, הגיעו למסקנה שאין היגיון כלכלי בהחלטה, ואז הסבירו שמזמן לא פינקתם את עצמכם. אם ההוצאה לא באמת תשפיע על התקציב, אפשר להראות לילדים שבאופן חד-פעמי אפשר לבחור פשוט ללכת עם הרצון, מתוך בחירה מודעת.

האיזון הוא המפתח. בדיוק כמו שאנחנו מלמדים ילדים לא להיכנע לכל דחף, כך גם אנחנו צריכים לדעת מתי זה רק חשק חולף ומתי זו בחירה שמוסיפה לנו ערך.

בנימה אישית

כשקניתי את דגם הלגו ממטריקס 3, ידעתי שאין לי שום צורך אמיתי בו. לא שכנעתי את עצמי שהוא פרקטי או הכרחי - פשוט רציתי אותו. וזה בסדר. קיבלתי את ההחלטה במודעות מלאה, נהניתי מהרכבתו, ואני שלם עם הבחירה שלי. אפילו שיתפתי את הילדים שלי כשהם ״עזרו״ לי להרכיב אותו.

כשהתחלתי לחשוב על איך אני מעביר לילדים שלי את הערכים של צרכנות נבונה, הבנתי שאי אפשר פשוט לומר להם ״לא״ לכל גחמה, בדיוק כמו שאי אפשר לומר ״כן״ לכל רצון שלנו. האיזון נמצא במקום אחר - בהבנה שמותר לנו לרצות דברים, כל עוד אנחנו שולטים בהחלטות שלנו ולא נותנים להן לשלוט בנו.

אני מדבר הרבה על שיקוף - וזה חלק מזה, שיקוף בפני עצמנו. אגב, אחת הדרכים הטובות ביותר לשקף היא מול מישהו נוסף - כן, אפילו ילד. המוח שלנו מתוחכם ויודע ״לרמות״ אותנו לא מעט. קחו לדוגמה אכילה לא בריאה או עישון - כולם יודעים מה ההשלכות, ובכל זאת מוצאים תירוצים כאלה ואחרים להמשיך. אפילו ״אני לא יכול להפסיק״ הוא תירוץ שאנחנו מספרים לעצמנו. שיקוף מול אדם נוסף די מנטרל את אותם התירוצים שאנחנו מספרים לעצמנו.

זהו שיעור חשוב מאוד, ולכן ממש חשוב לי להעביר אותו הלאה לילדים שלי - ולמי שמוכן להקשיב. 😀

המון בהצלחה!